(מאמר שכתבתי בעקבות תכנית "השטייגעניסט" ברדיו קול חי בד' אב תשע"ב)
איתא בגמרא במסכת ברכות דף ה. :
אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר [33] "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה"; פשפש ולא מצא [34] - יתלה בבטול תורה, שנאמר [35]"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" [36]; ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר [37] "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ" [38].
ושאלו על כך 2 שאלות (בתכנית הנ"ל), שאחת מהן מובאת גם ב"בן יהוידע" של רבינו הבן איש חי:
א. "כיוון שיש בידו עוון ביטול תורה, שהוא חמור, איך פשפש ולא מצא?"
ב. כתוב שאם פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, ואם תלה ולא מצא. לכאורה קשה, שאם נאמר יתלה בביטול תורה, הרי שכנראה ביטל תורה, אז איך יכול להיות ש"אם תלה ולא מצא?"
ועיין בבן יהוידע מה שתירץ יפה בזה.
בתכנית האמורה ובספרים הובאו מספר תירוצים על דרך הדרש והרמז, יעויין שם, שחלקם לכאורה לא מתיישבים עם לשון הכתוב אלא הם דרשה והאמרה היא "אסמכתא בעלמא".
ולכאורה, כל אי ההבנה מגיעה מקריאה ומהבנה לא ישרה של המילים עצמן. צריך להבין מה המשמעות של כל מילה בלשון חז"ל (ועיין בספר "דרכי הגמרא" לרבי יצחק קנפנטון, שעליו מבוססת שיטת הלימוד "הספרדית" (שנחשבת בעיני רבים, שלא בצדק, כ"פשטנית" מידי).
וכך צריך לקרוא את האמרה: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו."
מה פירוש המילה "יפשפש" ומדוע נבחרה המילה "במעשיו" דווקא?
איתא בעירובין דף יג: "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא; נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו."
הרי לנו כי חז"ל הבחינו בין "יפשפש" לבין "ימשמש", ולכל מילה יש משמעות שונה.
אחד ההסברים להבחנה בין המילים מובא במסילת ישרים:
"ודבר זה הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (עירובין יג): נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי ימשמש במעשיו. ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד. כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, .לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי."
כלומר, פשפוש במעשים הוא לבדוק במעשים שעשית, כמו "באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, ט"ז) או "ששת ימים תעשה מעשיך" (שמות כ"ג, י"ב), מעשים במובן של פעולות, עבודה יומיומית, ללכת לעבודה, ואם כן "יפשפש במעשיו" פירושו לבדוק האם במעשים היומיומיים שעשית יש משהו לא טוב (וזה גם מיושב על פי דברי הבן יהוידע הנ"ל), ואין הכוונה לחקור במעשים הטובים שעשית (כי זה נקרא "משמוש"). ואם כן, בפשפוש במעשים אין הכוונה לבדוק את לימוד התורה שלך האם היה בו ביטול תורה.
בדק ולא מצא – יתלה בביטול תורה.
מה המשמעות של המילה "יתלה" ?
לפי ההבנה הרגילה, "לתלות" במשהו פירושו "להאשים", זה הגורם בוודאות למה שקרה. "תלה בו את האשמה" – האשים שהוא האחראי לכשלון. ומכאן באה השאלה השניה, איך יכול להיות שתלה בביטול תורה ואז לא מצא?
אבל יש להבחין לכאורה בין שני "תלה", יש תלה במובן הנזכר, אבל יש תלה במובן של "ספק", כמו למשל קרבן "אשם תלוי ואשם ודאי", ששם ברור לחלוטין שאשם תלוי זה אשם שבא מספק, שכידוע "אשם תלוי" בא על אדם שספק עשה עבירה (כגון חילל שבת בערב שישי בין השמשות, שהוא זמן ספק יום ספק לילה). אם כן "יתלה בביטול תורה" משמעותו "יסתפק האם ביטל תורה" ולכן באים עליו היסורים. ניתן להביא ראיה נוספת לכך שכאן משמעות המילה 'יתלה' היא מלשון ספק ולא מלשון ודאי, היא שלכאורה לפי לשון חז"ל היה צריך לכתוב כאן "בידוע ש[היסורים באים] על ביטול תורה". כמו מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי, בהעלותך, ט', י', מובא ברש"י בראשית ל"ג, ד'). חז"ל דקדקו כאן ולא כתבו בידוע, אלא יתלה, כלומר "יסתפק ויבדוק".
ולכן מובן ההמשך "תלה ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הן", כלומר אם בדק והסתפק ומצא בודאות שלא ביטל תורה, הרי שהיסורים הם יסורים של אהבה. כאן כן משתמשים בלשון "בידוע" – שהיא לשון ודאי, ומכאן ראיה נוספת לכך ש"יתלה" משמעותו לשון ספק.
אם כן, בלשון ימינו, יש לקרוא כך את המאמר:
אם יש לאדם ייסורים, יבדוק את המעשים היומיומיים שלו, האם חטא כלפי מישהו, האם התנהג שלא כשורה. אם בדק ולא גילה משהו לא בסדר, יסתפק ויבדוק האם ביטל תורה. אם בדק ומצא שאין בידו עוון ביטול תורה, הרי שיסורים אלו הם יסורים של אהבה.
ולכן מוסברות השאלות:
נמצאנו למדים כי כל הקושיות והשאלות נובעות מהבנה לא נכונה של המילים עצמן, ומהבחירה של המילים. וברגע שמבינים את לשון חז"ל לאשורה, נעלמות כל הקושיות והשאלות והדברים ברורים ומאירים.
אשמח לתגובות!
מתוך "בן יהוידע":
איתא בגמרא במסכת ברכות דף ה. :
אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר [33] "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה"; פשפש ולא מצא [34] - יתלה בבטול תורה, שנאמר [35]"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" [36]; ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר [37] "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ" [38].
ושאלו על כך 2 שאלות (בתכנית הנ"ל), שאחת מהן מובאת גם ב"בן יהוידע" של רבינו הבן איש חי:
א. "כיוון שיש בידו עוון ביטול תורה, שהוא חמור, איך פשפש ולא מצא?"
ב. כתוב שאם פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, ואם תלה ולא מצא. לכאורה קשה, שאם נאמר יתלה בביטול תורה, הרי שכנראה ביטל תורה, אז איך יכול להיות ש"אם תלה ולא מצא?"
ועיין בבן יהוידע מה שתירץ יפה בזה.
בתכנית האמורה ובספרים הובאו מספר תירוצים על דרך הדרש והרמז, יעויין שם, שחלקם לכאורה לא מתיישבים עם לשון הכתוב אלא הם דרשה והאמרה היא "אסמכתא בעלמא".
ולכאורה, כל אי ההבנה מגיעה מקריאה ומהבנה לא ישרה של המילים עצמן. צריך להבין מה המשמעות של כל מילה בלשון חז"ל (ועיין בספר "דרכי הגמרא" לרבי יצחק קנפנטון, שעליו מבוססת שיטת הלימוד "הספרדית" (שנחשבת בעיני רבים, שלא בצדק, כ"פשטנית" מידי).
וכך צריך לקרוא את האמרה: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו."
מה פירוש המילה "יפשפש" ומדוע נבחרה המילה "במעשיו" דווקא?
איתא בעירובין דף יג: "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא; נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו."
הרי לנו כי חז"ל הבחינו בין "יפשפש" לבין "ימשמש", ולכל מילה יש משמעות שונה.
אחד ההסברים להבחנה בין המילים מובא במסילת ישרים:
"ודבר זה הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (עירובין יג): נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי ימשמש במעשיו. ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד. כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, .לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי."
כלומר, פשפוש במעשים הוא לבדוק במעשים שעשית, כמו "באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, ט"ז) או "ששת ימים תעשה מעשיך" (שמות כ"ג, י"ב), מעשים במובן של פעולות, עבודה יומיומית, ללכת לעבודה, ואם כן "יפשפש במעשיו" פירושו לבדוק האם במעשים היומיומיים שעשית יש משהו לא טוב (וזה גם מיושב על פי דברי הבן יהוידע הנ"ל), ואין הכוונה לחקור במעשים הטובים שעשית (כי זה נקרא "משמוש"). ואם כן, בפשפוש במעשים אין הכוונה לבדוק את לימוד התורה שלך האם היה בו ביטול תורה.
בדק ולא מצא – יתלה בביטול תורה.
מה המשמעות של המילה "יתלה" ?
לפי ההבנה הרגילה, "לתלות" במשהו פירושו "להאשים", זה הגורם בוודאות למה שקרה. "תלה בו את האשמה" – האשים שהוא האחראי לכשלון. ומכאן באה השאלה השניה, איך יכול להיות שתלה בביטול תורה ואז לא מצא?
אבל יש להבחין לכאורה בין שני "תלה", יש תלה במובן הנזכר, אבל יש תלה במובן של "ספק", כמו למשל קרבן "אשם תלוי ואשם ודאי", ששם ברור לחלוטין שאשם תלוי זה אשם שבא מספק, שכידוע "אשם תלוי" בא על אדם שספק עשה עבירה (כגון חילל שבת בערב שישי בין השמשות, שהוא זמן ספק יום ספק לילה). אם כן "יתלה בביטול תורה" משמעותו "יסתפק האם ביטל תורה" ולכן באים עליו היסורים. ניתן להביא ראיה נוספת לכך שכאן משמעות המילה 'יתלה' היא מלשון ספק ולא מלשון ודאי, היא שלכאורה לפי לשון חז"ל היה צריך לכתוב כאן "בידוע ש[היסורים באים] על ביטול תורה". כמו מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי, בהעלותך, ט', י', מובא ברש"י בראשית ל"ג, ד'). חז"ל דקדקו כאן ולא כתבו בידוע, אלא יתלה, כלומר "יסתפק ויבדוק".
ולכן מובן ההמשך "תלה ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הן", כלומר אם בדק והסתפק ומצא בודאות שלא ביטל תורה, הרי שהיסורים הם יסורים של אהבה. כאן כן משתמשים בלשון "בידוע" – שהיא לשון ודאי, ומכאן ראיה נוספת לכך ש"יתלה" משמעותו לשון ספק.
אם כן, בלשון ימינו, יש לקרוא כך את המאמר:
אם יש לאדם ייסורים, יבדוק את המעשים היומיומיים שלו, האם חטא כלפי מישהו, האם התנהג שלא כשורה. אם בדק ולא גילה משהו לא בסדר, יסתפק ויבדוק האם ביטל תורה. אם בדק ומצא שאין בידו עוון ביטול תורה, הרי שיסורים אלו הם יסורים של אהבה.
ולכן מוסברות השאלות:
* למה כשמפשפש במעשיו הוא לא מוצא ביטול תורה? משום שהוא צריך לפשפש רק במעשיו היומיומיים, לדעת אם עשה עוול.
* איך יכול להיות שהוא צריך לתלות בביטול תורה והוא לא מוצא ביטול תורה ? יתלה בביטול תורה זה "יחקור" או "יסתפק", ולא שיקבע שזה בגלל שהוא ביטל תורה.
נמצאנו למדים כי כל הקושיות והשאלות נובעות מהבנה לא נכונה של המילים עצמן, ומהבחירה של המילים. וברגע שמבינים את לשון חז"ל לאשורה, נעלמות כל הקושיות והשאלות והדברים ברורים ומאירים.
אשמח לתגובות!
מתוך "בן יהוידע":
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה